ההזדמנות שפספסנו – למה קהילת הדאטה-סיינס בישראל לא תרמה כמעט כלום להתמודדות עם משבר הקורונה?

פוסט זה נכתב על ידי עומר קורן, מנכ״ל Webiks

בחודשים האחרונים הייתי חבר בצוות שפעל מטעם מפא”ת ובחן את השימושיות של טכנולוגיות בינה מלאכותית בהתמודדות של גופים שונים בישראל עם משבר הקורונה. העבודה שלי התבססה על דאטה פתוח מהארץ ומהעולם. אני חושב שהייתה לי פרספקטיבה מעניינת על המפגש בין ”הקהילה” שלנו, קהילת הדאטה-סיינס, למידת המכונה והבינה המלאכותית בישראל, לבין ”המדינה” – משרד הבריאות, משרדי ממשלה ומוסדות נוספים.

מהפרספקטיבה הזו אני מרשה לעצמי לומר שאני חושב שפספסנו כאן הזדמנות אדירה להביא חדשנות פתוחה ושימושית מתוך המפגש הזה. במבחן התוצאה, אנחנו, בתור קהילה, לדעתי, נכשלנו. לא תרמנו תרומה משמעותית להתמודדות של מדינת ישראל עם משבר הקורונה.

זה לא פוסט של הלקאה עצמית. זה גם לא פוסט של ריסוס האשמות כלפי אחרים. זה פוסט של הסתכלות ביקורתית על העבר מתוך תקווה ללמוד ולהשתפר בעתיד. צעד אחד קטן של Backpropagation, אם תרצו.

נהוג לומר בימים אלו “הקורונה כאן כדי להישאר” ו”אנחנו צריכים ללמוד לחזור לשגרה בנוכחות קורונה” – וברוח זו אני חושב שעדיין לא מאוחר לתקן טעויות שעשינו. בניגוד לאחרים אני לא חושב שהבעיה היא בעיה מהותית, שמסיבה אינטרינזית כזו או אחרת דאטה-סיינס פשוט לא יכול לעזור להתמודדות עם פנדמיות. להיפך, אני חושב שהבעיה היא בעיה של התנהלות ושל דינמיקה, ואת אלו אפשר ואפילו קל, אולי, לשנות ולשפר.

אתחיל מלתאר שתי דוגמאות ל”פספוסים”. שני נושאים שבהם הקהילה שלנו, לדעתי, יכלה לתרום תרומה משמעותית להתמודדות של מדינת ישראל עם המשבר. אחרי הדוגמאות לפספוסים אנסה להציע קצת הסברים. 

פספוס ראשון: תעדוף חכם של בדיקות PCR לקורונה על בסיס למידת מכונה

אפשר להשתמש בלמידת מכונה כדי לתעדף את בדיקות ה- PCR בצורה יותר חכמה ויעילה. אני כמעט בטוח בזה כי הייתי מעורב בניסוי קטן כזה בעצמי. על בסיס דאטהסט קליני פתוח וקטן שפורסם בארה”ב הראינו שניתן לחזות בדיוק בינוני-סביר (ROC AUC = 0.71) את התוצאות של בדיקות PCR. בנינו מודל שמקבל כקלט נתונים של נבדק – תסמינים, אינדיקציות ומדדים, וחוזה כפלט את ההסתברות שהוא נדבק בקורונה. המודל הזה רחוק מלהחליף בדיקות אמיתיות, אבל הוא יכול לשמש ככלי עזר לסינון ותעדוף של בדיקות. בתקופות של התפרצות ברור שהבדיקות הן משאב במחסור, הביקוש לבדיקות עולה על ההיצע, וכלי חזק כזה היה יכול ממש לעזור לסנן ולתעדף את הבדיקות יותר טוב, כך שמי שבאמת צריך בדיקה היה עושה אותה קודם, מקבל תוצאות מהר וככה זמן הסבב מתקצר ו”שרשראות ההדבקה” המפורסמות היו נקטעות יותר ביעילות.

עכשיו, אפשר להתווכח אם זה רעיון רלוונטי, אם זו שטות גמורה, מה השימושיות של מודל כזה, מה מחיר הטעות שלו, במה זה שונה מהקריטריונים הנוכחיים לביצוע בדיקות, מה הוא בדיוק “מרחב ההכללה” של מודל מהסוג הזה, וכו’. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שבקהילה שלנו יש מומחים מדהימים לתחום הזה, אנשים שכל מה שהם עושים בחיים זה לאמן מודלי קלסיפיקציה כאלו. הם אלופים בזה. הם מאסטרים בקאגל. הם יודעים להנדס פיצ’רים כמו אמנים, לבחור נכון את המודלים, לכייל את הפרמטרים, לעשות אנסמבלינג חכם פחות או אגרסיבי יותר של מודלים חזקים וחלשים. הם בוודאות הרבה יותר טובים בזה ממני, וסביר להניח גם שהם יותר טובים בזה מכל אנשי הדאטה שיש במשרד הבריאות ובקופות החולים. כל מי שקרא פוסט של ים פלג, ספי כהן, מאיר מאור, דן עופר, נתי שמעוני (מתנצל מראש בפני המון אמני ML אחרים שלא הזכרתי גם אתכם, אם הייתי מזכיר את כולם הפוסט הזה לא היה נגמר) בטוח יודע על מה אני מדבר. אם הייתי צריך לבחור בעיה אחת שבה הטכנולוגיות המודרניות של למידת מכונה ממש, אבל ממש ממש, טובות בלפתור – זו בעיית קלסיפיקציה כזו. 

אז למה זה לא קרה? למה אנחנו כקהילה לא לקחנו את האתגר ואימנו מודל קלסיפיקציה מדהים שאפשר באמצעותו לתעדף את הבדיקות? היינו יכולים לתרום תרומה אמיתית, מהירה ומוחשית לפתיחת המשק ולצמצום התחלואה.

אני חושב שזה לא קרה כי לא הצלחנו ליצור את המפגש. מצד אחד – משרד הבריאות לא הצליח לאסוף, לטייב ולשחרר דאטה פתוח ואיכותי עם מאפיינים קליניים של מאות אלפי נבדקים. בוצע ניסיון כזה – טבלת “מאפייני נבדקים” המפורסמת ששחרר צוות תמנ”ע של משרד הבריאות – אבל הטבלה הזו לא הייתה באיכות מתאימה למשימה הזו, בעיקר בגלל “זליגה” של אינפורמציה ממשתנה המטרה, תוצאת הבדיקה, למשתני הקלט – התסמינים. ומצד שני – אנחנו כקהילה לא לקחנו את האתגר. לא ניסינו באמת לאמן מודל קלסיפיקציה איכותי שכזה. 

אם היינו מצליחים ליצור את המפגש הזה – לפרסם דאטה איכותי ולרתום את האמנים מהקהילה שלנו לאתגר הזה – הם היו יכולים לקחת את הבעיה ולמתוח את המודל לקצה גבול היכולת. לסחוט ממנו כל פרומיל של ביצועים. ואולי זה היה הופך להיות עוד כלי שיעזור לנתק את הקשר הגורדי שבין פתיחת המשק לבין עלייה מאסיבית בתחלואה. וכאן, לדעתי, פספסנו. 

פספוס שני: המגן שלא מגן (עלינו מפני הקורונה ומפני איכוני השב”כ)

כולנו ויתרנו על הפרטיות שלנו במשבר הזה. נתנו, בלי ששאלו אותנו, לשב”כ, את הזכות לאכן אותנו כדי לאתר מפגשים עם נדבקים, להכניס אנשים לבידוד ולקטוע שרשראות הדבקה. אני לא קונספירטור, להיפך. אני מניח, ואפילו מעריך, שבכל צומת החלטה, מקבלי ההחלטות לקחו את ההחלטה הכי טובה ונכונה שאפשר לקבל לגבי הנושא הרגיש והמורכב הזה של איכונים ופרטיות בהינתן האלטרנטיבות ובהינתן הנתונים שעמדו לרשותם. אבל זו בדיוק הנקודה. האלטרנטיבות והנתונים. פספסנו את ההזדמנות לגדל, בתור קהילה, אלטרנטיבות פוגעניות פחות ופרטיות יותר. מה זה קשור אלינו בכלל? תמשיכו לקרוא.

למה האיכונים האלו משמשים? לקטיעת שרשראות ההדבקה. ומה האלטרנטיבות לאיכונים? אני מכיר שתיים – חקירות אפידמיולוגיות אנושיות ואפליקציות Contact Tracing כמו המגן. בואו נניח לרגע בצד את החקירות האנושיות. גם אם יש שם פוטנציאל רב והמון מה לשפר, אני חושב שברור שהסקלביליות שלהן חסומה ושיהיה מאוד קשה לבנות עליהן בתקופות של התפרצות. קשה לי להאמין שיצליחו לתחקר מאות נדבקים ביום.

אז מה הסיפור של המגן?

לכאורה יש כאן פוטנציאל מדהים. אפליקציית “Opt In”, היוזרים נותנים לה הרשאות מבחירה. גם מבחינת פרטיות – רוב העיבוד מתבצע לוקאלית על המכשיר ולא חושף נתונים של המשתמש, שזה על הכיפאק. וזה באמת התחיל מדהים – משרד הבריאות עשה הכל נכון – עבודה מהירה, קוד פתוח, צוות מומחים, אבטחה כמו שצריך, פרטיות לפני הכל. מיליון הורדות תוך 4 ימים. מלא מחמאות של כולם (וגם מחמאות עצמיות כמובן).

אז למה זה נכשל? למה בעצם המגן לא התעצבה כאלטרנטיבה ראויה, אפילו חלקית, לאיכוני השב”כ? למה בכל מקום המגן מוצגת ככלי עזר ולא כאלטרנטיבה לאיכונים? טכנית, אפשר לחשוב על כמה סיבות – האפליקציה לא מספיק טובה, הדאטה שעליו היא יושבת לא מספיק איכותי (מי שלא משוכנע – חפשו #הדמק בטוויטר), התפוצה שלה היא לא מספיק רחבה, הציבור כבר קצת עייף. באופן פרדוקסלי – בגלל השמירה הקנאית על פרטיות המשתמשים, מידע לא יוצא החוצה מהאפליקציה, אף אחד פשוט לא יודע מה הביצועים האמיתיים שלה ולכן אף אחד לא יודע באמת להשוות בינה לבין איכוני השב”כ. אי אפשר היום למדוד Precision ו- Recall למגן. ממש עץ שנופל ביער ואף אחד לא שומע.

אבל הטענה שלי היא אחרת. הטענה שלי היא שלמרות ההתחלה המדהימה שלה – המגן נכשלה כי לא השכלנו לנהל אותה כפרויקט קוד פתוח אמיתי עם חדשנות פתוחה אמיתית. מה זה קשור אלינו, אתם שואלים? זו לא האחריות של משרד הבריאות? אז זהו שלדעתי לא. 

אני בטוח שבמשרד הבריאות יושבים אנשים מעולים, באמת, בלי מיליגרם של ציניות. עם המון ניסיון וידע, תחושת שליחות ואחריות. אבל – לאפיין, לפתח, לפרוס, להטמיע ולשווק אפליקציה ל- Consumers, למשתמשים פרטיים – זו פשוט לא המומחיות שלהם. הם לא מבינים ב- UX, הם לא מבינים ב- Growth Marketing, הם מבינים בבריאות. לא בטוחים? תקראו את המכרז שהם פרסמו לפיתוח “המגן 2”. ככה לא בונים חומה (חומת מגן). 

למה אני טוען שהקוד של המגן הוא פתוח אבל הפרויקט הוא ממש לא פרויקט קוד פתוח? תיכנסו לגיטהאב של המגן ותקראו את ההתכתבויות. פשוט לבכות. מהרגע שהיא עלתה לאוויר המון מתכנתים ואנשי דאטה ניסו להתחבר ולתרום. אני מכיר, חלק מהם, אישית ומעריך אותם בתור המתכנתים הכי טובים בארץ. ודממה. זה קוד פתוח אבל לא באמת. לא מתנהל כמו פרויקט קוד פתוח. אין Public Road Map. אין הנחיות איך לתרום קוד. אין Pull Requests מהקהילה. הקוד פתוח אבל זה לא פרויקט קוד פתוח.  

אם זה היה פרויקט קוד פתוח אמיתי – אני משוכנע שהייתה מתגבשת קהילה אמיתית סביב המגן, קהילת מפתחים ואנשי דאטה. הקהילה הייתה מוצאת פתרון יצירתי לבעיות הגדולות, למשל, לבעיה של איסוף מרכזי של נתונים על ביצועים של המגן מבלי לפגוע בפרטיות. זו בעיה טכנולוגית שיש לה גם אספקטים של הצפנה ושל אנונימיות – נושאים שחלק מאיתנו מתעסקים בהם לא מעט ביום-יום שלנו. אם זה היה פרויקט קוד פתוח אמיתי – אני משוכנע שהשימוש ב- Bluetooth (על בסיס ה- Exposure Notification API של גוגל ואפל) כבר מזמן היה מוטמע במגן, מה ש(אולי) היה מגדיל את האמינות שלה. יותר מזה – היעילות של אפליקציות Contact Tracing מאוד תלויה בתפוצה הרחבה שלהן. יש כאן אנשים בקהילה שלנו שממש מומחים בסקייל של אפליקציות למשתמשים פרטיים (Consumers) – הרבה יותר מומחים מכל מי שעובד על זה במשרד הבריאות, בוודאות. Growth Marketing זה מומחיות בפני עצמה, שמשלבת ידע טכנולוגי, ידע שיווקי והמון המון דאטה. 

אני לא מדבר רק על מתכנתים שיכלו לתרום קוד למגן ולהוסיף עוד כמה פיצ’רים. בסוף המגן הזו היא, כל כולה, אפליקציית דאטה. היא לוקחת את המיקומים שלי, מצליבה אותם עם המיקומים של החולים המאומתים, ואמורה להתריע לי על המפגש כדי שאכנס לבידוד ולא אדביק אחרים. הבעיה הזו – איך להשתמש בנתונים הקיימים כדי להמליץ לאנשים הנכונים להיכנס לבידוד (Recall), אבל לא להכניס לבידוד סתם יותר מדי אנשים שלא לצורך (Precision) – היא בעיית דאטה קלאסית. אפשר למדל אותה. אפשר למדל את הדאטה (GPS, Wifi, Bluetooth) ואת הרעשים שלו. אפשר להנדס לה פיצ’רים מעולים. אפשר להגדיר לה Loss. אפשר ללמוד מדאטה. אפשר לנסות כל מיני גישות ומודלים וארכיטקטורות ולבחור מה שעובד. 

אבל לא הצלחנו ליצור קהילת חדשנות פתוחה שמקדמת את המגן באמת, ואז האפליקציה פשוט קמלה כי היא לא מספיק טובה. ואין שום אלטרנטיבה אמיתית על השולחן לאיכוני השב”כ. ומדינה שלמה מוותרת על הפרטיות שלה. 

והדיון שמתנהל בימים אלו בקבינט הקורונה על חלופות לאיכוני השב”כ, דיון חשוב ונוקב – מתנהל בעיקר ממקום אידיאולוגי ופוליטי. אין שום דאטה אמיתי לתמוך בדיון הזה. ואין שום אלטרנטיבה אמיתית, שנבחנה אמפירית, שמונחת על השולחן כתחליף לאיכוני השב”כ. 

אני לא יודע מה חסם היעילות האמיתי ליישום כמו המגן. יכול להיות שכמו שתומאס פואיו טוען זה פשוט בלתי אפשרי, יישומי Contact Tracing פשוט לא מספקים את הסחורה. אבל לדעתי אנחנו כקהילה, ביחד עם משרד הבריאות, פשוט פספסנו את ההזדמנות לתת לה צ’אנס אמיתי. 

בעיות קטנות עם ערך גדול עדיפות בהרבה על בעיות גדולות עם ערך קטן

אחת מהביקורות שנשמעות לא מעט הן ביקורות מהמשפחה של “מה הם מבינים, הדאטה-סיינטיסטים האלו. משבר הקורונה זה משבר בריאותי – רפואי. הדאטה שאתם מדברים עליו הוא דאטה רפואי. נדרשת מומחיות מיוחדת להתמודד עם סוגיות רפואיות ועם דאטה רפואי. תשאירו את זה למומחים. לאפידמיולוגים, לפרופסורים לבריאות הציבור. “

אני חושב אחרת. אני חושב שלדאטה-סיינטיסטים יש המון מה לתרום בנושא. הכל קשור להכל, במיוחד במשבר. האם רופאים יכולים לעסוק בשאלות כלכליות? האם אנשי חינוך מבינים ברפואה? מה הקשר בין המועצה לביטחון לאומי לבין מגיפות? בזמן משבר הכל קשור להכל וכל מומחה יכול לתרום את הפרספקטיבה שלו לעניין. דאטה-סיינס זה מקצוע. חדש אמנם, אבל מקצוע. מקצוע שהפרספקטיבה שלו בפירוש יכולה, לדעתי, להועיל לטיפול במשבר.

אני לא מדבר על תמונת המאקרו. על המודלים הגדולים לחיזוי התפשטות הנגיף. זה היה הספורט הלאומי בחודשים הראשונים למשבר – מדינה שלמה התמכרה לשניים-שלושה מספרים שהתפרסמו כמה פעמים ביום וניסתה להפיק מהם תלי תלים של תובנות. אני אישית לא מדבר בכלל על עוד fit אקספוננציאלי, כיול של עוד מודל SIR קומפרטמנטלי או התאמה של פולינום מהמעלה החמישית (!) כדי לחזות קצת אחרת דעיכה בקצב הנדבקים או את כמות החולים קשה. כל אחד יכול לחבוש את הכובע של “אפידמיולוג כורסא” ולשחק עם המספרים והמודלים, לדעתי הוא לא יועיל בכלל (אבל גם לא יזיק הרבה). אני בכלל לא מדבר על זה. 

לדעתי ההזדמנות שפספסנו, ההזדמנות לחדשנות פתוחה, היא דווקא מהמקום של לפתור בעיות קטנות וממוקדות. זה משבר אופרטיבי ולוגיסטי ויש המון בעיות קטנות וממוקדות כמו תעדוף הבדיקות, חלופות Contact Tracing לאיכוני השב”כ, הסברה אפקטיבית ודיפרנציאלית לאוכלוסיות שונות וכו’. בעיות שאם, מתוך הפרספקטיבה שלנו כדאטה-סיינטיסטים, נפתור אותן בצורה חדשנית ויצירתית – נוכל להשפיע המון על בריאות הציבור ועל הכלכלה בתקופת המשבר. וכאן הייתה הזדמנות להירתמות של תותחי-על-חלל מהקהילה שלנו, מומחים לכל מיני דברים שביומיום לא מאוד קשורים לבריאות הציבור, שיכלו להביא את כל הידע והניסיון שלהם ולייצר סינרגיה מדהימה עם הגורמים האחראים ולעזור באמת. זה הרי כל הקטע של חדשנות פתוחה. אני לא מדבר על חכמת ההמונים, זה לא פתרון של בעיות באמצעות אינטואיציות של מלא מלא אנשים שלא מבינים כלום בבעיה (בעיות בסגנון “כמה שוקל השור?“). אני מדבר על סינתזה של רעיונות יצירתיים של אנשים שמגיעים מדיסציפלינות שונות, כל אחד מומחה ומנוסה בתחומו, שביחד פותרים בעיות קטנות שיש להן השפעה גדולה.

אז למה נכשלנו? למה פספסנו?

לדעתי פספסנו כי משני צידי המתרס, זה של הקהילה וזה של המדינה, לא הצלחנו ליצור דינמיקה חיובית אמיתית של דאטה פתוח וחדשנות פתוחה.

אנחנו, בתור קהילה – לדעתי – היינו פאסיביים ושליליים מאוד. כל פעם שמישהו ממשרד הבריאות טרח לפרסם איזו טבלת נתונים – חבטנו בו, ישבנו על הכורסא ונבחנו “דאטה גרוע” ו”הם לא מבינים כלום”. במקום לעבוד עם מה שיש התבכיינו על מה שאין. במקום להעביר ביקורת עניינית ומפורטת, ממקום בונה, על הפערים, החוסרים, ההטיות והטעויות שבדאטה, נכנסנו לפוזיציה קטנונית וצדקנית. לא טרחנו להתעמק במורכבות הבעיה של שחרור נתונים לציבור, באיזון המורכב הנדרש בין פרטיות החולים והנבדקים לבין זכות הציבור לדעת והמועילות שבפרסום המידע, ולהציע הצעות יצירתיות. איך ניתן לפרסם לציבור מידע מפורט בנוגע למשבר הקורונה, לחולים ולנבדקים, תוך שמירה על הפרטיות – בעיניי זו בעיה מורכבת מאוד שאנחנו, כקהילה, תרמנו לה מעט מאוד. התעסקנו במה שנראה לנו מגניב ולא במה שהבנו שחשוב. במקום לחפש ולמצוא בעיות קטנות, ממוקדות וחשובות, ולנסות לפתור אותן מתוך המקום המקצועי שלנו כדאטה-סיינטיסטים – התעסקנו הרבה יותר מדי במובן מאליו כמו לעשות עוד איזשהו fit אקספוננציאלי ולצייר עוד איזשהו גרף יפה מאוד שלא שווה כלום.

וגם הצד השני, הגורמים שנושאים באחריות (ובפרט משרד הבריאות) – ישבו, פיזית, על מאגרי מידע סגורים וגרועים. זלזלו קצת בציבור עם חיבור מאוד בעייתי, בעיניי, בין דאטה לבין דוברות. עשו מאמץ לא מספיק גדול לשחרר דאטה איכותי לציבור. ניסו לשלוט בסדר היום דרך מונופול על המידע. שחררו מידע בצורה לא קונסיסטנטית ובפורמטים נוראיים שפשוט לא מתאימים לניתוח (מישהו במדינת ישראל חושב שבשנת 2020 לגיטימי שנתונים שמשפיעים על חיים של מדינה שלמה יתפרסמו בטלגרם כצילום מסך מתוך דשבורד? או שטבלה חדשה פשוט דורסת טבלה ישנה?). לא היו מספיק שקופים לגבי הקריטריונים לשיתוף דאטה. האיזון בין פרטיות לבין זכות הציבור לדעת והמועילות שבפרסום – הוא איזון מורכב, וחשוב שהוא יעשה וגם יראה. 

אם, בסופו של דבר, הדבר היחיד שהצלחנו להסכים עליו במפגש הזה בין הקהילה לבין המדינה הוא שהדרך הכי טובה של דאטה-סיינטיסט לתרום לחברה במשבר הקורונה היא שישאר בבית, ישטוף ידיים טוב טוב ויעטה מסיכה – אז אני חושב שפספסנו בענק.

קצת אופטימיות קוסמית לסיום

כבר הרבה שנים שאני מתעסק במפגש הזה שבין דאטה פתוח, קוד פתוח וחדשנות פתוחה. כשמצליחים לייצר נקודת מפגש חיובית בין השלושה – נוצר קסם. נוצר מעגל משוב עם הגבר חיובי. נוצרת דינמיקה שמאפשרת לכולם להתקדם בצעדים קטנים או גדולים לכיוון איזושהי מטרה משותפת.

אז בסבב הראשון פספסנו. ה- Epoch הראשון שלנו לא התכנס. אז מה? אנחנו אנשי דאטה. אנחנו יודעים להגדיר פונקציית Loss. אנחנו יודעים למדוד מצב רצוי מול מצוי. לחשב את השגיאה. לחשב את הנגזרת שלה ולהתקדם בכיוון ההפוך לנגזרת. 

הקורונה כנראה כאן כדי להישאר. תקראו לזה גל שני, התפרצות נוספת או שגרה בנוכחות קורונה. המשבר הזה עדיין כאן. יש לפנינו עוד המון Epochs של אימון. לכל מקום שתסתכלו – יש עוד בעיות קטנות שעומדות על המדף וממתינות שנעזור לפתור אותן. מערך החקירות האפידמיולוגיות, כך מסתמן, לא יהיה מספיק יעיל כדי לקטוע בעצמו את שרשראות ההדבקה ברמה הנדרשת. חלופות ה- Contact Tracing הפולשניות פחות מאיכוני השב”כ ממתינות שימציאו ויגדלו אותן. פרופסורים מכובדים ימשיכו לפרסם לציבור תיאוריות מופרכות שאנחנו בתור קהילה נוכל לסתור בקלות אם רק נתעמק בנתונים. ה”ריקוד” המפורסם, שני צעדים קדימה וצעד אחורה, שאמור למצוא את האיזון העדין בין החזרה של המשק לשגרה לבין שמירה על רמה סבירה ונסבלת של תחלואה – גם הוא לא הולך לשום מקום. הבעיות הלוגיסטיות והאופרטיביות שקשורות במשבר הזה – ממשיכות להצטבר. בעיניי, בכולן, יש מקום לתרומה מהפרספקטיבה המקצועית הייחודית שלנו כדאטה-סיינטיסטים.

בכל מיני גופים כמו צוות תמנ”ע של משרד הבריאות יש רוחות רעננות של פתיחות וחדשנות. אצלנו בקהילה יש אנשים מדהימים כמו אורי שמשקיעים זמן ויכולת ופשוט רוצים לחבר ולעזור. 

אני ממש מקווה שנצליח ליצור מפגש מועיל ופורה בין דאטה פתוח, קוד פתוח וחדשנות פתוחה, ולייצר בין הקהילה שלנו לבין המדינה מעגל משוב עם הגבר חיובי שיעזור לנו לתרום לבריאות הציבור ולצאת מהמשבר הכלכלי העצום הזה. 

ואם זה לא יצליח – תמיד נוכל לסנן, מבעד למסיכה, “דאטה מחורבן” (וללכת, שוב, לשטוף ידיים).